על חוויית המרתון שלי-חלק ראשון: החלום וההכנות 

המרתון שלי-חלק ראשון:  החלום וההכנות...

אני רוכסת את האבזם של המזוודה בפעם האחרונה.  הכל נמצא פה, אני מציינת לעצמי, ומה שלא, כבר לא יגיע איתי.  זהו, אני מוכנה לתזוזה.  משלושת ילדיי נפרדתי כבר בבוקר.  הם לא ממש מתרגשים מהנסיעה שלי וגם קבענו שנהיה בקשר דרך הפייסבוק.  אני מתרוממת מהמזוודה  ואומרת לעופר, בן זוגי, שאף הוא רכון מעל המזוודה שלו, "תגיד, בא לך לנסוע לפריז?"  "יאללה פריז" הוא עונה לי בחיוך, ואנחנו יוצאים מהבית....

אבל הסיפור לא התחיל כאן.  מכיוון שבמרתון עסקנן הסיפור התחיל הרבה לפני כן ולא היה החלטה של רגע.  כי כאשר מדובר במרתון, אי אפשר וגם לא רצוי להיות כל כך ספונטניים.  יש לתכנן להתכונן מראש.  כל הסיפור התחיל כחמישה חודשים קודם לכן.  הוא התחיל בחלום.  חלום לרוץ מרתון בפריז, העיר האירופאית הרומנטית אליה לא זכיתי להגיע במסעותיי בעולם.  למה חלום? כי מרתון ניראה לי תמיד אתגר מטורף שלא בטוח שהגוף שלי יוכל להתמודד אתו וכי פריז תמיד הייתה יעד קסום ויקר. 

ההחלטה נפלה ביום בו קבלתי טלפון מידידי דודו גליקסמן שאף הוא טריאתלט כמוני.  דודו היה תמיד שחיין מעולה והיטיב לרכב על אופניים אבל הריצה, איך לומר,  הייתה החלק הפחות אהוב עליו.  בעוד אני אוהבת לרוץ ומשתתפת באירועי ריצה רבים דודו העדיף לפסוח על רובם. "נרשמתי למרתון פריז" הוא מבשר לי באותה שיחת טלפון. "למה?!" אני שואלת אותו בפליאה.  "החלטתי שמרתון זה משהו שהייתי רוצה להתנסות בו" הוא עונה וממשיך "ואם כבר מרתון אז פריז".  ההחלטה נפלה עוד באותו היום-אם דודו יכול אז גם אני.  ופריז...  זה יהיה הגשמת חלום כפול.  יומיים לאחר מכן כבר הייתי רשומה למרתון.  עכשיו נותר רק להתחיל להתכונן למאורע המרגש.

איך מתכוננים למרתון? אנשים רבים פנו אלי במהלך השבועות טרום נסיעתי לפריז וספרו לי שיש להם חלום לרוץ יום אחד מרתון.  חלקם אנשים שאינם רצים כלל, וחלקם רצים כבר כ-10 ק"מ.  כך או כך תשובתי להם הייתה- "כן, את/ה יכול/ה".  "באמת?" הם היו שואלים אותי בעיניים בורקות?  "בוודאי" עניתי להם.  "אם תעבדו על פי תכנית מסודרת ותקפידו על כל הכללים, תוכלו גם אתם להגשים את החלום".

כמו כל דבר בחיים, מרתון מתחיל קודם כל בראש-בחלום.  החלומות הם הבסיס לעשייה.  יש אנשים החוששים לחלום פן לא יצליחו להגשים את חלומותיהם, אחרים פשוט לא מאמינים שהם ראויים להגשים את חלומותיהם.  יש חלומות ויש מציאות, הם אומרים לעצמם ועושים הפרדה ברורה בין שני הדברים.  אני סבורה שחלומות צריך לטפח ולהאמין שאנחנו ראויים להגשים אותם.  ומכאן, מציאת הדרך היא רק עניין של בחירת דרך הפעולה. 

כאמור, הכל מתחיל  בחלום, הוא נולד בראש ומתגלגל לו שם עד שהוא מבשיל לכלל החלטה מ: "אני רוצה ל....  לאני אעשה...  פה מתחיל השלב השני-  האיך.  מרתון זה מדע מאוד מדויק.  צריך להכין את הגוף בתוכנית אימונים מקצועית הכוללת את מספר האימונים בשבוע, עצימות האימונים, זמני התאוששות, וכדומה.  קיימות היום תכניות רבות ושונות.  כל תכנית עם הדגשים המיוחדים לה: משך אימון לעומת מרחקים, אחוז מאמץ מהמקסימום וכו".  אני קטונתי מלקבוע איזו היא התוכנית העדיפה.  לעומת זאת, נוכחתי לדעת שברגע שלקחנו מאמן או אימצנו תכנית, חשוב ללכת איתה ולהתמיד.  בזאת כוונתי היא, לא לעשות החלטות עצמאיות ולסטות מהתוכנית.  רצוי לבדוק היטב לפני מעשה את התוכנית (האם היא מתאימה לי מבחינת אורך חיי וההיסטוריה שלי?)  ואת המאמן (מיהו, מה ההכשרה שלו וההיסטוריה הספורטיבית שלו) וכדומה.  אך ברגע שהוחלט ללכת עם מישהו  חשוב ללכת אתו.  חשוב לא להאיץ כי מרגישים שמסוגלים, ולא להוסיף אימונים כי מרגישים שיכולים יותר.  מניסיוני זה מתכון בטוח להתשה של הגוף ויתכן אף לפציעה.  חשוב לא ללכת שולל אחרי ההרגשה ש"אני יכול יותר".  כי כמו במרתון עצמו, כך גם באימון, לכל מאמץ מעבר לתכנון שעושים בהתחלה יהיה מחיר בהמשך הדרך.  בעיניי תכניות זהירות עדיפות על תכניות אגרסיביות, ביחוד בהתחלה.  כי המחיר עלול להיות פציעה והשבתה לתקופה ארוכה.  תקופת ההכנה צריכה להיות בהתאם לניסיון של הרץ אבל בלי קיצורי דרך. 

הסבלנות, ההצמדות לתוכנית והעבודה הקשה הם המתכון הבטוח המוביל אל עבר הגשמת החלום.  למדתי זאת על גופי במהלך השנים בהם התאמנתי והשתתפתי בתחרויות.   הבעיה של רובנו היא לנוח ולתת לגוף להתאושש.  הראש מתרגל לשגרת האימונים ונוצר צורך נפשי להיות כל הזמן בפעולה. אבל הגוף צריך את שלו.  והמנוחה היא חלק חשוב מהאימון. 

וכך, לאחר תקופת הכנה של כ-5 חודשים הגיע היום המיוחל.  ב 10/4/11 יערך המרתון   והיום יום רביעי ה 6/4/11 אנחנו טסים לפריז.  אני ועופר בן זוגי.  עופר נירשם למרתון תל אביב, ונאלץ לבטל את השתתפותו כדי לנסוע איתי.  למרתון פריז הוא כבר לא הספיק להירשם  אבל הוא איתי לאורך כל הדרך. 

בשדה התעופה אנחנו פוגשים את דוד ואשתו-יאללה לפריז אנחנו אומרים אחד לשני בחיוך ועולים למטוס.